קח את המראה הזו, ביקשתי מיובל. יובל לקח את המראה הציץ בה וסידר את השיער. ״אבא, אני מרגיש שזו לא סתם מראה. האם זו מראת קסמים או שאתה מנסה להגיד לי משהו״. פעם כשעדין היה בגן, יובל הושיב את ענת ואותי לשיחה והסביר לנו שאנחנו לא צריכים להעלב שהוא כזה חכם, פשוט יש לו מעבד הרבה יותר חדש משלנו. עם השנים הוא הוסיף למעבד החדש שלו כמה שידרוגים, את חלקם הוא המציא בעצמו. ולפעמים בלילה כשהוא הולך לישון הוא מבצע עידכון תוכנה ובבוקר נותן לנו בראש. בקיצור, העניין מקצין.
״מה אתה רואה במראה?״ שאלתי. לקח קצת זמן, אבל באיזה שהו שלב יובל שם לב שבמראה, מאחוריו, הוא רואה את ענת ואותי, ובעצם כאן מתחיל הסיפור.
כהורים התפקיד שלנו הוא להיות הגב של הילדים שלנו, לדחוף אותם קדימה, לתמוך בהם כשקשה להם, להיות כל הזמן צעד אחד מאחוריהם כדי שמצד אחד הם יוכלו לגדול לעצמאות, להתקדם, להצליח ולהגשים את עצמם בכוחות עצמם, אבל במידת הצורך שאנחנו נוכל לזנק קדימה ולעזור. העניין הוא שבגלל שהם מתסכלים קדימה ואנחנו כל הזמן מאחוריהם, יוצא שהם לא רואים אותנו. כשהם קטנים הם מרגישים אותנו כי אנחנו כל הזמן נותנים להם את הפוש הקטן והתמיכה הזו מאחור, ולפעמים באמת עוברים קדימה וממש גוררים אותם, אבל כשהם גדלים והיכולות שלהם מתגלות כמדהימות, (בהרבה מובנים טובות יותר מאשר שלנו), הם פחות ופחות צריכים אותנו ביומיום. אנחנו ההורים נדרשים רק לדברים המשמעותיים, כתוספת כח או ברגעי משבר. או לכל מיני מטלות ומשימות בסגנון: תביא לי… תקפיץ לי…. תסע אותי… אני צריך…
זה מוביל ל-2 בעיות. הראשונה היא שאנחנו נעלבים. בצדק אנחנו מרגישים שהילדים שלנו לא ״רואים״ אותנו. הם רוצים וצריכים מאיתנו המון אבל הם לא רואים ואינם קשובים לצרכים שלנו. מה גם שהם אינם משלמים את התשלום הפסיכולוגי עבור כל ה״שירותים״ שהם מקבלים מאיתנו. הבעיה השניה והמשמעותית יותר, היא שהם יכולים לברוח קדימה בלי לשים לב, וכשיצטרכו אותנו לא נהיה מאחוריהם או לפחות יקח לנו זמן ״לצמצם טווח״ ולהיות אפקטיבים.
ביקשתי מיובל שינהג איתנו כמו שהוא נוהג במכונית. נכון שהמכונית מתקדמת במהירות קדימה ולכן הוא כל הזמן מסתכל קדימה, אבל פעם בכמה זמן חשוב לאותת ולזרוק מבט במראות. במיוחד לפני תמרונים ושינויי כיוון.
בקיצור, נתתי ליובל מראה, פעם בכמה זמן שיסתכל בה. ההתחייבות שלי היא שהוא תמיד ימצא אותי מאחוריו. ההתחייבות שלו היא שהוא ישתמש במראה כדי לראות אותנו, לשים לב שהוא לא ברח לנו ושאנחנו מספיק קרובים.
בהצלחה בחיים.
כתב: ערן יורן