ללמוד לרכב על האופניים לקח לו בערך 30 שניות.
לעצור… אנחנו עדיין עובדים על זה.
לפני כמה ימים הבן שלי נידב אותי למשימה קשה במיוחד. הוא החליט שהוא רוצה לרכב על אופניים. בלי גלגלי עזר. והוא גם החליט שזה צריך להיות עכשיו והוא גם החליט שזה יותר חשוב מכל דבר אחר שאני חשבתי שאני עושה באותו הרגע. אז הפסקתי לכמה דקות את הניסויים שאני נוהג לערוך באנרגיה אטומית ויצאנו לפארק למסע של גילויים אותם אני אחלוק איתכם:
גילינו שאנשים צועקים כשעוצרים עליהם.
זה בניגוד לכלבים שמייללים.
גילינו שעמודי בטון עוצרים את האופנים מצוין. אבל זה כואב.
ושדשא לא כואב אבל הוא יותר מאט מאשר עוצר.
גילינו גם שאם חוזרים לשביל מהשולים, בזוית שהיא פחות מ-75.6 מעלות, האופנים עוצרים בדשא אבל אנחנו עפים לאמצע השביל.
גילינו שחול עוצר דם.
גילינו שאנשים משתדלים לא לדרוך על ילד ששוכב באמצע השביל.
גילינו שחזרה מהירה אל האופנים ותחילת נסיעה עוצרת את הבכי.
גילינו שאם דורסים את ערן אז הוא עוצר ועושה פרצוף.
גילינו שיובל לא יכול לעצור את הצחוק המתגלגל שלו.
גילינו שלא משנה איך עצרנו, כדאי ומומלץ להוריד רגל, אחרת נמצא את עצמנו מסתכלים על הכביש ממש, אבל ממש מקרוב. (תודה ליצרני הקסדות באשר הם).
גילינו שאם אנחנו נופלים, אז המון אנשים באים לשאול אם אנחנו בסדר,
ואחרי הפעם ה-20 זה כבר מעצבן אותנו.
גילינו שככול שהאנשים יותר מבוגרים כך קשה להם יותר לעצור עם השאלות והעצות.
גילינו שאפילו אם אנחנו לא יודעים לעצור לבד, בסוף משהו או מישהו כבר יעצור אותנו.
גילינו שלעוף, לטוס להתרסק וליפול הן מילים נרדפות.
גילינו שיש לנו ברקסים באופנים וכל מה שצריך זה רק ללמוד להשתמש בהם.
גילינו שאי אפשר לעצור את כמה שאנחנו אוהבים.
(ערן יורן)