היה לי יום באמת מטורף.
הוא התחיל בחמש בבוקר כשהבן הקטן שלי הגיע למיטה שלנו והודיע שהגיע בוקר. אף אחד בעולם לא ידע את זה. לא הציפורים, לא השדרנים בתוכניות הרדיו, אפילו האנשים שמוציאים את השמש כל בוקר לטיול בשמים, ישנו ולא ידעו שהבוקר הגיע. ההוכחה שלו היתה שבמטבח, במקרר, יש קרטון של דיגני בוקר.
חמש שעות מאוחר יותר פגשתי קבוצת אנשים מבוגרים שההיגיון שלהם לא הרבה יותר בריא מזה של הבן הקטן שלי. גם הם מאמינים שבדיגני בוקר יש אמירה גדולה לעולם. הם גם מוכנים לשפוך על זה כסף. הרבה כסף. מסתבר שלא רק חלב, גם כסף הולך טוב עם דיגני בוקר.
על ארוחת הצהריים ויתרתי מראש.
הגעתי הביתה בערב. פתאום אני קולט את הבן הקטן שלי עם צלחת מלאה בדיגני בוקר (של המותג שמתחרה בקבוצת האנשים שפגשתי בצהריים). “מה זה?” אני שואל אותו “בוקר?” הוא תוקע בי את המבט הכי רציני שלו ועונה “אבא, כבר לילה, זה דיגני ערב”.
ועם המחשבה הזו אני הולך לישון.
(ערן יורן)