יש לי זיכרונות טובים מנועה. בזמנו כשעבדתי ב-OPEN, התעסקנו עם המתחם של ניר צוק. נועה כמסעדה ה”פחות מתחכמת” היתה מסעדת הבית שלנו. בנוסף, לניר צוק ולי חבר משותף אותו פגשתי לפני כמה ימים. בעיקבות הפגישה הרגשתי צורך לבקר שוב בנועה.
הבוקר נוצרה ההזדמנות. הבנים נשארו אצל סבתא וסבא, וענת ואני נשארנו לבד עם נטע (ככה זה כשיש שלושה ילדים. כשאתה נשאר רק עם אחד זה נקרא לבד). חיפשנו מקום שאפשר להגיע אליו בלי התחייבות מיוחדת ושיהיה נח להיות בו עם תינוקת. נועה, עושה רושם, היא המקום המושלם. סימטה ביפו, פוסטרומנטית. מוארת ונעימה. כך לפחות זכרתי אותה.
הגענו בסביבות 11, כמובן שאין בעיות חניה בשעה הזו. נכנסנו, קיבלו אותנו בשימחה והמסעדה ניראתה כמו שזכרתי אותה. אבל אז כבר היינו צריכים לקבל שירות… והתחושה היא מאוד בעייתית. סוג של יוהרה בסיגנון של תגידו תודה שהסכמנו לקבל אתכם. רוצה לעשות שינויים קטנטנים במנה שהזמנת? זה לא יהיה פשוט. רוצה להוסיף מעט טחינה ירוקה לארוחת הבוקר… אין בעיה 10 שקלים (למה?) משהו בשירות לא עובד. ענת ואני הזמנו מנות זהות. אבל המנות שקיבלנו היו שונות. משהו בנדיבות לה אתה מצפה ממסעדה, במיוחד של שף, במיוחד של ניר צוק, לא הגיע לשולחן שלנו.
האוכל… טעים אבל מעצבן במיוחד ואני אגיד לכם למה. לפעמים אתה מקבל מנה בעייתית. אז אתה קם ואומר המנה בעייתית. לפעמים אתה מקבל מנה מדהימה, אז אתה קורא לשף ומחמיא לו. ארוחת הבוקר שקיבלנו היום בנועה, היתה בדיוק על קו פרשת המים. היא היתה מספיק טובה כדי שאם תתלונן תרגיש פלצן, אבל יחד עם זאת לא מספיק בשביל שגם תהיה חוויה. הייתי אומר שהיא היתה מאוד מזינה.
ואז חיכינו למנה האחרונה, כבר ציינתי שהשירות לקח את הזמן שלו… כל כך הרבה זמן עד שחתיכות דקות של טייח ירדו על השולחן ועל נטע הקטנה (כמו פתיתי שלג בפראג). המלצר הסביר לנו שזו התקרה שמתפוררת ואז… בדיוק אז… הוא התאהב באורח שבשולחן לידנו והתיישב לצידו. בשלב הזה יכולנו לקום וללכת, איש לא היה מרגיש.
המארחת ההריונית היתה מתוקה וחייכנית, והאורחים היו יפים באור הבוקר הרך של נועה. אבל משהו היה חסר. נועה התבגרה עם השנים. עדיין מתוקה. עדיין מקסימה אבל משהו מהתמימות לא היה שם הבוקר.
אני אחזור לנועה, כי אני אוהב את המקום וכי אני אוהב את המנות של ניר וגם כי יש לי ממנה יותר חוויות טובות מאשר אכזבות, ורק בגלל שאני אוהב את נועה אני מרשה לעצמי להגיד, שאולי הגיע הזמן לשיפוץ קטן (לא איזה מקס-מייק-אובר כמובן) אבל בהחלט כמה נגיעות שישמרו על האווירה המיוחדת ועל הטיח במקום.
ערן יורן
18 יולי 2009