אני בטוח שאתם יכולים לתאר לעצמכם את התמונה.
אתה חוזר הביתה מהמשרד. השעה כבר מאוד מאוחרת. כולם מזמן במיטות. אתה נכנס בשקט, משתדל מאוד לא להפריע, אתה אפילו לא מדליק את האור, שניה מאוחר יותר אתה נתקל בשרפרף העץ שקנית באיקאה. מדהים כמה רעש הוא עושה בלילה. אתה עוצר את הנשימה ולא זז, כאילו שאתה גנב, כאילו שאם אתה לא זז אז הרעש שעשית ימחק. האוזניים שלך “רואות” בחושך מוודאות שאף אחד לא התעורר ורק אז אתה מעיז לחזור לנשום. בזהירות אתה מגשש את הדרך למיטה ומרים את השמיכה רק קצת, כדי שהחום שזוגתך צברה בשעות האחרונות מתחת לשמיכה לא יברח אל צינת החדר. אבל אז אתה מגלה שני גברים במיטה עם אישתך. קטנים. חמודים. מתוקים. אבל הם תפסו לך את המקום. מתי הם גדלו כל כך? למה הם נוחרים?
שמתי לב שבמיטה, כשהם ישנים, הם תמיד נראים גדולים יותר. אולי זה בגלל שהם לא זזים ואתה יכול לראות אותם בשקט מכף רגל ועד ראש. אחד מטר וקצת, השני מטר וקצת יותר ואתה כל כך אוהב אותם את שני הגברים הקטנים והחמודים האלה וגם את האישה שנמצאת איתם במיטה ופעם היתה רק שלך.
אתה מרים אותם בעדינות ולוקח אותם למיטות שלהם. הם מחבקים אותך. רכים וחמים כמו שני דובונים. מעניין למה, אבל ילדים לא מתעוררים כשמעבירים אותם בחזרה למיטות שלהם.
חמש דקות מאוחר יותר הילדים כבר ישנים בחדר שלהם ואתה חוזר למיטה שלכם. אל האישה שאתה כל כך אוהב. אתה נכנס אל מתחת לשמיכה החמה ואומר: “איזה ילדים חמודים יש לנו, בואי נעשה עוד אחד”. אם היא לא התעוררה עד עכשיו, ברגע הקסום הזה היא מסתכלת עליך בחושך. אתה לא רואה את זה אבל אתה מרגיש את המבט ואז היא אומרת באהבה…. “תחזור הביתה בזמן”.
(ערן יורן)