כבר די הרבה זמן שאני מסתובב בשכונה עם ילד קטן על הכתפיים. אני קורא לו “קטן עלי”. והוא צוחק מה פתאום… קוראים לי יואב. לפעמים יואב שמח, לפעמים הוא צורח. לפעמים הוא שר שירים, לפעמים הוא צוחק כמו מיליון פעמונים. בדרך כלל אנחנו הולכים ככה לגן. לפעמים מדלגים. כולם כבר מכירים אותנו. אבל אלו הרגעים הפרטיים שלנו. אנחנו מנפנפים להם לשלום וממשיכים יחד, רגע לפני שהיום מתנפל עלינו, רגע לפני שאנחנו נקרעים האחד מהשני הוא ליום עמוס פעילות בגן ואני למשרד.
יואב לא אומר לי אבא אני אוהב אותך. הוא אומר לי “אבא… אתה יפה”. ואני אומר לו “יואב… אתה יפה וחכם”. כהורה אתה תמיד מוסיף משהו למה שהילדים אומרים. זה כמו רפלקס. כאילו מה שהם אומרים לא באמת מספיק. יואב חושב רגע ואומר “אבא… אתה יפה”. כזה הוא יואב, ילד עם דיעה. קטן עלי.
חמש דקות אחר כך קרב חתולים. לך תוריד את יואב מהכתפיים. יואב נלחם. הוא לא רוצה להשאר בגן. ככה זה, מאז שאני עובד שעות ארוכות הוא מושך את הרגעים. “מאיפה אתה כזה עקשן כשגם אמא שלך וגם אבא שלך כאלו עקשנים?” אני חושב וממש צריך לקרוע אותו ממני. בדרך מהכתפיים שלי לידיים של הגננת יואב שולח שתי ידיים קטנות קדימה וקורע לי את הלב. “אבא” הוא צועק “… אתה יפה”.
(ערן יורן)