הפינה של מיור, מסעדה משפחתית ברחוב שונצינו פינת בית אלפה היתה אחד המקומות החביבים עלי. הכרתי אותה לראשונה כאשר עבדתי עם מוטי מורל. השנה היתה 1992 ועשינו בחירות מקומיות. הפינה של מיור היתה המקום המועדף עלינו לארוחת צהריים. אוכל ביתי, המון יחס אישי, משפחתי.
הפינה של מיור באה עם סיפור. פתחו אותה זוג שהיה אז בשנות הארבעים המאוחרות, אולי חמישים לחייו. לפני כן היתה להם מכולת בשכונה מזרח תל אביבית, אבל החלום של מיור תמיד היה להכין את האוכל. הוא היה מתוסכל מזה שהוא מוכר את המצרכים ואנשים אחרים כבר מכינים מזה משהו. יום אחד פרצו להם למכולת ושדדו אותם. מיור החליט שזהו. אם כבר שודדים אותו, אז זה חייב להיות מהמסעדה שלו ולא ממכולת. והם עשו מעשה יחד עם אישתו הם סגרו את המכולת והלכו להגשים את החלום.
בתחילה הפינה היתה מרפסת פתוחה ואוכל טעים וזול. העסק התחיל לעבוד וקהל הסועדים הפך יותר ויותר קבוע. לאחר מספר חודשים הם סגרו את המרפסת, התקינו מזגן ומערכת סאונד טובה והפכו את המסעדה לחוויה אחרת. אני זוכר את החום המטורף של אוגוסט ברחוב שונצינו, את המוסכים ואת עומס המכוניות ואז כאשר היית נכנס אל הפינה של מיור, היה מקבל את פניך מזגן מרענן ומוסיקה קלאסית. הכי אנטיתזה לסביבה בה המסעדה היתה ממוקמת. עם המזגן, מיור הלך צעד קדימה גם עם המנות. והיה מפתיע עם מנות חדשות וטעימות. זו לא היתה עוד מסעדה. היה משהו מאוד מאוד אישי באוכל של מיור.
השנים עברו, החלפתי משרדים, אבל תמיד נשארה לי פינה חמה בלב עבור מיור. מכיוון והאיזור ברוך באולפני טלווזיה וסאונד, יצא לי להגיע לאיזור מספר רב של פעמים. ותמיד ניסיתי למצוא חצי שעה לארוחת צהריים אצל מיור. מיותר לציין שתמיד התקבלתי בברכה עם חיוך, שימחה אמיתית על זה שהגעתי וכמובן מנה חדשה.
לפני כשנה הגעתי לפינה של מיור ומשהו היה נראה לי שונה. המראה הראשון היה זהה. אבל האנרגיה נגמרה. שיחה קצרה עם מי שהיה מאחורי הדלפק הבהירה לי שהבעלים התחלפו. המנות אמנם שמרו על השם שלהן בתפריט, אבל איבדו את הטעם המיוחד שלהן. הזיכרונות שלי כבר לא הרגישו בבית.
מאז לא חזרתי לפינה של מיור. כבר לא הרגשתי את הדחף לסדר את היום ככה שהצהריים יפלו בדיוק כאשר אני באזור. אתם מכירים את זה שיש לך בפה טעם של מנה אהובה ועכשיו כל מה שאתה רוצה זה רק להגיע למסעדה המוכרת וליהנות, ההרגשה הזו שליוותה אותי שנים בכל פעם שסדר היום שלי הוביל אותי לרחוב שונצינו, הבינה שהיא כבר לא יכולה להתגשם.
השבוע עברתי שוב ליד הפינה של מיור. המקום היה נטוש ועל הדלת היה שלט גדול “להשכרה – לכל מטרה”. עצרתי את האופנוע וירדתי לצלם. ההרגשה היא שאיבדתי חבר. פינה קטנה ומופלא שתמיד היתה לי בית כבר איננה. תחושה של אובדן. של עולם שלא יחזור עוד. פיסת חיים שהפכה לנוסטלגיה ועכשיו כבר איננה.
אני יודע שבני הזוג מיור לא ידעו עד כמה הם חשובים לי, ועד כמה החלום שלהם, הפך להיות משמעותי בחיים שלי. זוג פשוט ומקסים שפתאום באמצע החיים, שינה כיוון והחליט להגשים את החלום האישי, הפרטי שלהם. ועשו את זה במשך שנים בהצלחה, במסירות ובאהבה גדולה, כל כך גדולה עד שכל מי שאי פעם נכנס בדלתם, נהנה מריחה, והתענג על טעמה.
משפחת מיור. נגעתם בי בטוב טעם.
תודה.
נ.ב. אני לא יודע מה הם עושים היום, אבל הייתי שמח לדעת.
ערן יורן. יולי 2009.
סגרו לי את הפינה. פרידה מהפינה של מיור.
פרסמתי את הפוסט הזה בקפה-דה-מרקר ז״ל. בערב קיבלתי מאביבית, הכלה שלהם, את התגובה הכל כך מרגשת הזו.
