אתמול היה לי יום בסימן דלתות.
זוגתי שתחיה טסה לה ללונדון לענייני עבודה, כמובן שהזכרתי לה להשאיר את מפתחות המכונית בבית, כדי שאוכל להסיע את הילדים למערכת החינוך והכל, כי עם הקטנוע זה קצת בעייתי. היא מאוד שמחה שאני מגלה אחריות. את הילדים אני צריך לאסוף בשעה 16:20.
השעה 16:00:
אני מגיע הביתה נכנס ומגלה את מפתחות המכונית בצרור של שתחיה. מצויין אני חושב לעצמי. בדיוק לפי התוכנית. אני משאיר את צרור המפתחות שלי. לוקח את שלה. יוצא מהבית וטורק את הדלת… הנה המפתח של האוטו. הנה המפתח של הג’יפ… איפה המפתח של הבית… (כן הוא בדרך ללונדון.) אין זמן למצוא פתרון. יש ילדים שצריך לאסוף.
אני אוסף את הילדים בזמן ולוקח אותם לשדות שליד שדה התעופה. קצה מסלול המראה.
ענת צריכה להמריא ב-17:00 ואנחנו רוצים לוודא שהיא באמת טסה ולנפנף לה לשלום. הילדים מתרגשים ואני מחפש פתרונות לעניין הדלת. מאחר ואין לנו מפתחות אצל שכנים קרובים או אצל קרובים רחוקים, כניראה שאצטרך לקרוא לפורץ…. רגע!!! לעוזרת יש מפתח!!! למי יש את הטלפון של העוזרת? לענת. אבל אני לא רוצה להלחיץ אותה. רגע לפני ההמראה, אז אני מתקשר לדלית ומגשש. מסתבר שיש לנו את אותה עוזרת. מספר הטלפון בידי.
אני מתקשר לעוזרת.
“שלום אלה” .
“כן” היא עונה במבטא רוסי מוקפד.
“זה ערן” …. “ערן יורן”… “בעלה של ענת”…
חמש דקות מאוחר יותר היא מזהה אותי. השיחה מתקדמת.
היא מאד שמחה שהתקשרתי כי מחר היא לא תגיע. היא חולה.
אני לא יכול לחכות עד שהיא תהיה בריאה לכן אני מבקש את המפתחות היום.
אנחנו סוגרים על זה שאני אגיע אליה לבת-ים מאוחר יותר.
בשלב זה אני מרגיש שניצחתי.
אני מתקשר לענת. היא באמצע טרמינל שלוש מעבירה את חשבון הבנק שלנו לסקאל דיוטי-פרי. היא שומעת את הסיפור בסבלנות ומודיעה לי שהטיסה נידחתה בכמה דקות. בשלב הזה הילדים כבר רצים בשדות וקושרים קשרים חברתיים עם חלזונות, חיפושיות פרפרים ובוץ.
שעה מאוחר יותר
מטוס גדול של לופטנה ממריא. אני מחליט שזהו. כבר חושך ואי אפשר לחכות למטוס של ענת. אני מכניס את הילדים למכונית. קושר אותם. המטוס של ענת מתחיל לרוץ על המסלול. אני משחרר את הילדים ושם אותם על גג המזדה הלבנה. אולי הקונטרסט של ילדים שחורים ומטונפים עושים שלום על גג מזדה לבנה זה משהו שאפשר לראות ממטוס. (למחרת אני מגלה שהתשובה היא… לא.!)
“זהו… אמא טסה לנו מהעיניים” אני מודיע לילדים ומוריד אותם מגג המכונית.
יובל מצידו בוחר לקפוץ לתוך המכונית. (הכוונה היא לא לחלק הפנימי שלה, אלה ממש לתוך המכונית) הוא נוגח בדלת.
סירנה של דקה וחצי. יואב ואני עומדים דום.
עכשיו אנחנו נוסעים לבת ים. לבית של אלה. כזכור המפתחות לבית שלנו בידיה.
היא אמרה שהיא גרה ברחוב ההסתדרות. (נשמע שם של רחוב ראשי) אז זהו שלא. (מי ששואל למה אני לא לוקח GPS הסיבה היא שהוא בבית). שעתיים אחר כך אנחנו מגיעים לבת-ים. הילדים ישנים במכונית. בזמן שעמדנו בפקקים האין סופיים לבת ים הילדים גדלו קצת. ליואב כבר יש שפם… אני מנגב לו אותו עם מגבון לח.
שניים שלושה טלפונים לאלה מבהירים לי שהיא לא יודעת איפה היא גרה.
גם תושבי בת ים, האדיבים (ברצינות) לא יודעים איפה נמצא רחוב ההסתדרות. בזווית העין אני קולט את מפת העיר בצידו השני של הרחוב. אני מתחבר לסביבה, הופך לעברין ועובר על סעיף 32 ג/3 לחוקי התעבורה. אני מגיע למפה. אני מגלה שלא מסומן בה איפה אני נמצא אבל… יש בבת-ים רחוב ההסתדרות. זה אפילו קרוב לבית בו נולדתי. עם המידע החשוב הזה אנחנו מגיעים לבניין של אלה.
אמרתי לבניין ולא לבית כי יש לבניין שלוש כניסות לא מסומנות. אני מתקשר לאלה. היא אומרת לי להכנס בכניסה הראשונה. אני מעיר את הילדים לוקח את יואב על הידיים ואת יובל ביד ו… עולים שלוש קומות. אני דופק בדלת. פותחת לי מישהי שבהחלט נראת עוזרת בית אבל היא מרוקאית (אלה רוסיה) אני לוקח ממנה פרטים (שיהיה) יורד שלוש קומות ועולה שוב שלוש קומות. הגענו לאלה.
אלה חולה אני מונע מהילדים להגיע עד אליה ומקבל ממנה את מפתחות הבית.
יואב מסתכל על המפתחות ומגלה שמחזיק המפתחות זה הדובי שנאבד לו לפני חצי שנה (בדיוק כשאלה החלה לעבוד עלינו). סירנה של דקה וחצי. כולנו עומדים דום ונותנים כבוד לרגשות המתפרצים של יואב. אפילו אלה שמזכירה לי שוב שהיא לא באה מחר.
אנו מאחלים לאלה רפואה שלמה ועוזבים את בת-ים… חולון… הגענו לראשל”צ. קניות בטיב-טעם. שתי מנות סושי במסעדה ליובל. איטריות ובשר ליואב ולי.
אנו מגיעים הביתה.
המפתח של אלה מתגלה כמפתח המתאים (היה יכול להיות קטע אם זה היה מפתח של דירה אחרת)
אמבטיות ולמיטה. בגלל שענת לא בארץ אני מעניק לילדים קצת יותר חופש ומרשה להם לישון יחד. הם בוחרים על הריצפה. סבבה. אני מרשה להם לקרוא ולשחק קצת אבל לא לצאת מהחדר. אני מאמין שבתוך כמה דקות הם ירדמו.
עשר דקות מאוחר יותר מפסיקים הרעשים מכיוון חדר הילדים.
חצי שעה מאוחר יותר אני הולך לוודא שהכל בסדר.
הדלת נעולה. למרות שזה חדר בלי מפתח.
מסתבר שיואב פירק את מעקה המיטה שלו (המהנדס בן 4) ויובל עזר לו למקם אותו בדיוק מתחת לידית הדלת. אי אפשר לפתוח. אני דופק על הדלת אבל הם ישנים. אני מדליק להם אור. דופק על הדלת וצועק בשמותיהם. (בשלב זה השוטר בדלת אמר שהשכנים רוצים קצת שקט). אני מוותר והולך לישון. אם יקרה משהו אני כבר אשבור את הדלת.
שש בבוקר
אני שומע את דלת חדר הילדים נפתחת. יואב התעורר והולך לעשות פיפי מסביב לשירותים.
הוא מכחיש את העובדה שהוא נעל את הדלת. קצת דיגדוגים והוא מפיל באלגנטיות את כל התיק על יובל, שעדיין ישן.
בוקר טוב.
(ערן יורן)
.