מאז תחילת המלחמה, כמו רבים מאיתנו, יצאתי קצת מאיזון. חברים שאיבדו בני משפחה, קרובים שנאלצו לעזוב את בתיהם בצפון ובדרום והיו לפליטים בארצינו. הבנים שהיו בצבא ואפילו אני שלראשונה מאז השירות בסדיר מצאתי את עצמי חודשים ארוכים עם מדים ונשק. במקביל התגייסתי גם להסברה על תקן תותח של מסרים, והפגזתי עם קמפיינים לכל העולם. בלי יכולת לעצור, נשאבתי לתוך החור השחור של ה-7 באוקטובר, מעורב פיזית וריגשית בפוליטיקה הפנימית של מה שקורה כאן. ובתוך כל הסערה הזו כמעט ושכחתי את העניין השולי הזה של עבודה ופרנסה.
חייב להודות, שבמשך חודשים לא יכולתי לסגור דלת ולהושיב את עצמי להתעסק בדברים שהם לא חיים ומוות. יעוץ, ליווי חברות ומנהלים, אסטרטגיה עיסקית, שיווק, דיגיטל, כתיבת תוכן פרסומי… למי יש זמן לשטויות האלה? במציאות החדשה זה נראה לי ממש לא חשוב או משמעותי מספיק. הראש והלב היו במקום אחר, אז תייגתי את זה כ-סתם, ואני לא עושה סתם.
שנה וקצת לתוך האירוע. אני מסתכל שמאלה וימינה ואומר שבאופן יחסי, אצלי, הכל בסדר. אבל בפנים, אני יודע שזה שטויות. המציאות סחפה אותי רחוק מידי והגיע הזמן לחזור. נכון, לכאורה העבודה שלי מאוד שכלתנית: שיווק, אסטרטגיה, מספרים, מגמות, ביזנס, תוכניות עבודה, שורה תחתונה, ״ערן, מה עושים, ולמה?״ זה צריך להיות פשוט, עניין של החלטה. אבל המנוע שלי הוא קריאטיב, זה כח העל שלי: הכל רגשי, הכל יצירתי, הכל עם ניצוץ ופתאום המנוע הזה לא מניע. נכון, עדיין עשיתי עבודה מעולה, אבל בעיני לא מבריקה. בפעם הראשונה בחיי המקצועיים מצאתי את עצמי עובד בלי חדוות יצירה, זה ביאס אותי מאוד, ממש הוציא לי את החשק לעבוד. הרגשתי ש״אני לא מגיע לאירוע״ שזה לא מחזיק. הבנתי שאני נשחק, שאני צריך קצת עזרה, שאני רוצה ״להכנס למוסך״, להרים את עצמי על הליפט, לנקות הכל, להחליף שמן קריאטיב, להדק את כל הידע והניסיון, אולי אפילו לעדכן תוכנה והכי חשוב, להדליק את הניצוץ מחדש.
וככה ערב אחד מצאתי את עצמי בירושלים, חונה את האופנוע בהר הצופים, באוניברסיטה העברית ומתחיל קורס דירקטורים.
